אוסטרליה מכניסה אזרחי אחת־עשרה מדינות למדיקר. ישראל לא אחת מהן

רשימת החברים של מדיקר

אוסטרליה היא לא ארצות הברית. יש שם רפואה ציבורית אמיתית, היא נקראת מדיקר, והיא עובדת. בדיוק בגלל זה ישראלים מגיעים לשם רגועים — ומגלים באיחור שמדיקר הוא לא דלת פתוחה לכל מי שמחזיק ויזה בתוקף. יש לו רשימת חברים.

לאוסטרליה יש הסכמי בריאות הדדיים — Reciprocal Health Care Agreements — עם אחת־עשרה מדינות: בלגיה, פינלנד, אירלנד, איטליה, מלטה, הולנד, ניו זילנד, נורווגיה, שוודיה, סלובניה ובריטניה, כולל אירלנד הצפונית. לאיטליה ולמלטה יש אפילו הגבלה נוספת של שישה חודשים מכל כניסה.

ישראל לא ברשימה.

אפשר לקרוא את זה כפרט בירוקרטי משעמם. בפועל זה מה שקובע מי משלם על הלילה בבית החולים. מהנדס הולנדי שעובר למלבורן ומהנדס ישראלי שעובר לאותה חברה באותו חודש נמצאים בשתי מערכות שונות לגמרי: הראשון רשום למדיקר ומקבל טיפול רפואי הכרחי, השני מגיע לקבלה של בית החולים כתייר. ולמי שכן בהסכם, המסמך הרשמי גם מבהיר מה לא נכלל — אשפוז פרטי, אשפוז כמטופל פרטי בבית חולים ציבורי, ונסיעה באמבולנס.

המספר שמופיע באתר הממשלתי, ולא באף קבוצת פייסבוק

את ההמשך של המשפט הזה כתבה ממשלת אוסטרליה בעצמה. באתר privatehealth.gov.au, שמופעל על ידי משרד הבריאות האוסטרלי, מופיעה שורה אחת שכדאי לקרוא לפני שקונים כרטיס: "hospital costs for overseas visitors, even in a public hospital, are generally higher than $1,000 per day" — עלות אשפוז לתייר, גם בבית חולים ציבורי, גבוהה בדרך כלל מ-1,000 דולר אוסטרלי ליום.

ליום. לא לניתוח, לא לטיפול — ללילה.

לכן הוויזות עצמן לא משאירות את זה לשיקול שלכם. באותו אתר כתוב שמבקשי ויזות עבודה, בהן 482 ו-485, עשויים להידרש להחזיק Overseas Visitors Health Cover, ושמי שעל הוויזה שלו מופיע תנאי 8501 צריך לקנות כיסוי שעומד בדרישות. סטודנטים הולכים למסלול נפרד, OSHC. אם ראיתם את המספר 8501 במסמך הוויזה — הביטוח הוא לא החלטה שלכם, הוא תנאי.

לפני שסוגרים כרטיס לאוסטרליה, כתבו לנו בוואטסאפ מה כתוב בוויזה שלכם (482, 485, 500 — המספר משנה), לכמה זמן אתם הולכים בפועל, מי טס איתכם, ואם יש מצב רפואי או תרופה קבועה. נעבור איתכם על ההבדל בין פוליסת נסיעות ארוכה ובין ביטוח בריאות בינלאומי, ועל מה נדרש כדי שהוויזה תהיה בסדר.

הפוליסה מתחילה כשהגלגלים נוגעים באדמה

וכאן הפרט שהכי מפתיע, ושהוא הסיבה שאנחנו מעלים את הנושא הזה כל פעם שמישהו אומר לנו "אוסטרליה". באותו עמוד ממשלתי כתוב: "Because OVHC policies generally commence when you arrive in Australia, illnesses that develop while you are travelling to Australia are usually considered to be pre-existing" — מכיוון שפוליסות OVHC מתחילות בדרך כלל עם ההגעה לאוסטרליה, מחלות שמתפתחות בדרך לשם נחשבות בדרך כלל למצב רפואי קיים.

עכשיו תחשבו על הדרך לאוסטרליה מתל אביב. אין טיסה ישירה. יש קונקשן — דובאי, הונג קונג, בנגקוק — ואז עוד לילה באוויר. זה לא "בדרך", זה יומיים של חיים. מי שנתקע עם כאבים בבטן בטרמינל הביניים נמצא בדיוק בחלון שבו הפוליסה האוסטרלית עוד לא התחילה, והביטוח שהיה מכסה אותו שם הוא ביטוח נסיעות מהארץ שקנה לפני שיצא.

והבעיה לא נגמרת בנחיתה. מה שנרשם פעם אחת כמצב קיים נשאר איתכם בפוליסה האוסטרלית שנה שלמה.

12 חודשים זה בדיוק הזמן שבו החיים קורים

החוק האוסטרלי קובע תקרות לתקופות המתנה, והן לא קטנות: עד 12 חודשים על מצב רפואי קיים, ועד 12 חודשים על היריון ולידה. לטיפול פסיכיאטרי, שיקום וטיפול פליאטיבי התקרה מקוצרת לחודשיים, גם כשמדובר במצב קיים.

ומה נחשב "מצב קיים"? ההגדרה מתייחסת לסימנים או סימפטומים שהיו קיימים בששת החודשים שלפני ההצטרפות לפוליסה או שדרוגה — גם אם אף אחד לא אמר לכם אבחנה, וגם אם אתם עצמכם לא קישרתם בין הדברים. האתר הממשלתי מוסיף שרוב המבטחים מחילים את ההמתנה של 12 החודשים על מצבים קיימים, ושחלקם אפילו מחריגים אותם לגמרי, כלומר לתמיד.

השנה הראשונה ברילוקיישן היא השנה שבה נגמר הכוח: עוברים דירה, הילדים מתחלפים בבית ספר, הגב נתפס, הכתף מהטיסה לא מסתדרת, וזוגות צעירים מחליטים שעכשיו זה הזמן לילד. מי שעובר לאוסטרליה עם מצב רפואי שמלווה אותו מהארץ צריך את התשובה על השאלה הזאת לפני הטיסה, לא אחריה. ומי שבריא לגמרי ועובר לשנה בלבד נמצא בסיפור אחר: אצלו השאלה היא לא ההמתנה אלא ההיקף, ומה הפוליסה עושה אם צריך פינוי רפואי או חזרה הביתה.

הפער הזה — בין הרגע שבו קופת החולים בארץ מפסיקה להיות רלוונטית ובין הרגע שבו יש כיסוי מקומי אמיתי — הוא אותו פער שפירקנו בכתבה על ביטוח בריאות בקנדה לרילוקיישן, רק שבקנדה הוא נמדד בשבועות של המתנה מחוזית, ובאוסטרליה הוא נמדד בסטטוס הוויזה שלכם.

מתי מדיקר כן נפתח

הוא כן נפתח. רק לא בלוח הזמנים שאנשים מניחים. לפי ההנחיות של Services Australia, אדם שהגיש בקשה לתושבות קבע, נמצא באוסטרליה ויש לו אישור עבודה — זכאי להירשם למדיקר עוד לפני שהבקשה אושרה. מי שאין לו אישור עבודה נכנס רק דרך קשר משפחתי לאזרח אוסטרלי, לתושב קבע או לאזרח ניו זילנד שגרים שם, או דרך הסכם הבריאות ההדדי שלישראלים אין.

מה שפותח את מדיקר זה הסטטוס שלכם מול משרד הפנים האוסטרלי. לא כמה זמן אתם שם, ולא כמה מיסים שילמתם. ומכאן נגזר הלוח זמנים האמיתי: מי שעובר ב-482 עם כוונה להגיש לתושבות קבע אחרי שנתיים צריך כיסוי פרטי לשנתיים האלה, לא לחודש. מי שמגיש כבר עכשיו — שווה לו לבדוק מה בדיוק הסטטוס שלו קובע.

ובינתיים, הצד הישראלי של העניין: הזכויות שלכם בקופה לא מתנדפות, אבל הן גם לא נוסעות איתכם. את מה שצריך להסדיר מול ביטוח לאומי לפני שעוזבים כתבנו בנפרד, וזה דבר שכדאי לסדר באותו שבוע שבו סוגרים את הכיסוי שם. ומי שעדיין בשלב הוויזה יתחיל מויזה לאוסטרליה לישראלים — ישראלים לא זכאים ל-ETA, וזה מבלבל יותר אנשים משנדמה.

השאלה שאנחנו שואלים כל מי שאומר "אוסטרליה"

לא "לכמה זמן אתם נוסעים", כי התשובה לזה כמעט תמיד אופטימית מדי. השאלה היא איזו ויזה יש לכם ביד ומה התוכנית מולה — כי המספר על הוויזה הוא שמחליט אם אתם צריכים כיסוי שעומד בתנאי 8501, אם אתם בכלל בדרך למדיקר, ואם 12 חודשי ההמתנה נוגעים לכם או לא.

שאר המדינות שאנחנו מכסים יושבות בעמוד הרילוקיישן, והמסלול של ביטוח בריאות שמחליף קופת חולים מוסבר בכתבה הנפרדת עליו. מי שהתאריכים שלו כבר סגורים יכול להתחיל מכאן — ומי שעוד מתלבט בין סידני לפרת' מוזמן פשוט לשלוח לנו את מסמך הוויזה, ונגיד לו מה הוא חייב לסדר לפני הטיסה ומה יכול לחכות.