באמירויות החוק מחייב את המעסיק לבטח אותך. שווה לדעת איפה הפוליסה הזאת נגמרת

הבשורה הטובה: זה לא עליכם

נתחיל בחדשות הנעימות, כי באמירויות הן באמת נעימות. בניגוד לכמעט כל מדינה אחרת שאנחנו מכסים, כאן החוק לא מסתפק בלדרוש מכם ביטוח — הוא קובע מי משלם עליו, והתשובה היא לא אתם.

חוק ביטוח הבריאות של אמירות דובאי, מספר 11 משנת 2013, מפרט את חובות המעסיק אחת אחת: לצרף את עובדיו לביטוח בריאות שהכיסוי שבו אינו נופל מהכיסוי הבסיסי, לשאת בעלות ההצטרפות ולא לחייב בה את המבוטחים, לדאוג שהביטוח יהיה בתוקף לכל אורך תקופת השירות, ולמסור לעובד כרטיס ביטוח. בחוק של אבו דאבי הניסוח חד באותה מידה: המעסיק נושא בעלות הפוליסות הבסיסיות של העובד ושל התלויים בו, ואסור לו להעביר אליהם את העלות הזאת או חלק ממנה.

אז אם בשיחת השכר בדובאי מישהו מציע לכם "לקחת על עצמכם" את הביטוח תמורת תוספת לשכר — זה פשוט לא חוקי שם.

הוויזה והביטוח הם אותו תיק

הקשר בין השניים הוא לא המלצה. בחוק של אבו דאבי כתוב שאדם שאינו אזרח אמירויות לא יקבל היתר שהייה, לא יחדש אותו ולא יועסק — אלא לאחר שצורף לתוכנית ביטוח הבריאות. בדובאי אותו דבר נכתב מהצד השני של השולחן: על המעסיק להציג פוליסת ביטוח בריאות בעת הנפקת היתרי השהייה של עובדיו או חידושם, ועל מאשרר פרטי חלה אותה חובה כלפי מי שהוא מאשרר, כולל בביקור.

ויש בחוק של אבו דאבי שורה אחת שכדאי לקרוא פעמיים. המאשרר נדרש לצרף לביטוח את מי שהוא מאשרר ואינו מבוטח דרך מעסיק — מיום הגעתם למדינה. החוק מניח שהכיסוי מתחיל ברגע שהגלגלים נוגעים באדמה.

בחיים האמיתיים זה לא מה שקורה. בין הנחיתה לבין הרגע שבו יש בכיס כרטיס ביטוח שעובד במרפאה עוברים הבדיקה הרפואית, הוויזה, ה-Emirates ID והרישום אצל המבטח — תהליך שהמעסיק מריץ בקצב שלו, ולא בקצב שלכם. בשבועות האלה אתם בדובאי, הילדים אולי כבר בגן, ומה שמכסה אתכם הוא מה שהבאתם מהארץ.

עוברים לאמירויות? כתבו לנו בוואטסאפ באיזו אמירות אתם עומדים לגור, מה המעסיק הבטיח בכתב, מי טס איתכם, ואם יש מצב רפואי או תרופה קבועה. נעבור איתכם על הפער שבין הנחיתה לכיסוי המקומי, ועל מה שצריך לכסות את הנסיעות לארץ בהמשך.

בכיסוי הבסיסי באבו דאבי, דובאי היא חו"ל

את החלק הזה אנשים מגלים בדרך כלל בדלפק הקבלה של מרפאה, אחרי שנה בעיר. התוספת הראשונה לתקנות הביצוע של חוק ביטוח הבריאות של אבו דאבי מגדירה מה בדיוק כולל הכיסוי הבסיסי: תקרה שנתית של 250,000 דירהם לאדם, והשירותים ניתנים בתוך אמירות אבו דאבי דרך רשת ספקים שהרשות מאשרת. ובשאר האמירויות? מכוסים רק מקרי חירום.

עכשיו תחשבו על החיים שם בפועל. הנסיעה מאבו דאבי לדובאי על כביש E11 היא עניין של שעה וחצי, ואנשים עושים אותה בשבת בבוקר כמו שישראלי נוסע לתל אביב. אם בבוקר הזה מישהו בבית צריך רופא — לא מיון, רופא — הוא נמצא מחוץ לרשת הבסיסית שלו. אותו דבר לגבי אשפוז שמתוכנן מראש בבית חולים בדובאי שחבר המליץ עליו.

התוספת גם מורידה את הכיסוי לרזולוציה שאף אחד לא מספר עליה מראש: אשפוז יולדות דורש אישור מוקדם מחברת הביטוח, והיולדת משלמת 500 דירהם על כל לידה. ליווי של ילד מבוטח עד גיל 10 בחדר מכוסה עד 100 דירהם ליום. אף אחד לא יישבר מ-500 דירהם. אבל שורה שמחייבת אישור מוקדם לאשפוז יולדות אומרת לזוג שמתכנן ילד בשנה הראשונה שם שיש כאן בירוקרטיה שכדאי להכיר מראש.

ההחרגות הן בדיוק מה שעושים שם בסופי שבוע

התוספת השנייה לאותן תקנות היא רשימת השירותים שאינם חלק מהפוליסה הבסיסית, וכדאי לעבור עליה לפני שבונים תקציב משפחתי. טיפולי שיניים, תותבות ויישור שיניים — בחוץ. תיקוני ראייה, מכשירי שמיעה ועזרי ראייה — בחוץ. טיפול בהשמנה ותוכניות הרזיה, טיפולי פוריות, אמצעי מניעה — בחוץ. טיפול מחוץ לרשת המאושרת, למעט מקרי חירום — בחוץ.

ואז מגיע הסעיף על פעילויות מסוכנות, והוא מפרט: ספורט אווירי מכל סוג, ספורט מוטורי, ספורט ימי, טיפוס הרים, רכיבה על סוסים, ספורט אלים כמו ג'ודו, אגרוף והיאבקות, וספורט מקצועי.

קראו את הרשימה הזאת שוב ותחשבו על מה שישראלים באמת עושים באמירויות בסוף השבוע. אופנוע ים במרינה. טרקטורון בדיונות. רכיבה על סוסים. בדיוק הדברים שבגללם אנשים אוהבים לגור שם הם הדברים שהפוליסה שהמעסיק קנה לא מכסה — וכאן ההרחבות הוולונטריות מפסיקות להיות מותרות ומתחילות להיות השאלה המעשית.

שישה חודשים על מה שהיה לכם לפני

מי שעובר לאמירויות עם היסטוריה רפואית — וזה כמעט כל אחד מעל גיל ארבעים — צריך את המספר הבא. תקנות הביצוע של חוק ביטוח הבריאות של דובאי קובעות שפוליסה רשאית להחריג כיסוי של מצבים רפואיים שהתגלו לפני ההצטרפות לביטוח, ושתקופת ההחרגה לא תעלה על שישה חודשים מתחילת הפוליסה הראשונה של המבוטח. מצבי חירום רפואיים מוחרגים מההחרגה הזאת.

חצי שנה. זה גם הזמן שבו רילוקיישן הוא הכי תובעני: דירה חדשה, בית ספר חדש, גוף שלא מסתדר עם המזגן, וגב שנתפס בהובלה. מי שיש לו מעקב קבוע, תרופה קבועה או ניתוח שהיה לפני שנתיים נמצא בחלון שבו הפוליסה המקומית עוד לא עובדת בשבילו במלואה.

למי שבריא לגמרי ועובר לשנה כדי לנסות את המקום, השאלה הזאת פחות בוערת, והשאלה האמיתית אצלו היא אחרת: מה קורה בטיסות ובביקורים בארץ. למי שעובר עם מצב רפואי מוכר, זה בדיוק הדבר שצריך לסדר לפני שקונים כרטיס — לא אחרי.

הפוליסה נגמרת ביום שהעבודה נגמרת

יש עוד שורה בחוק הדובאי ששווה לשים בצד. פוליסת ביטוח בריאות פגה, לפי החוק, בתום תקופת הכיסוי הרשומה בה, במות המבוטח, או עם סיום הקשר של המבוטח עם הגוף שאחראי לצרף אותו לביטוח.

במילים פשוטות: הביטוח הזה הוא של העבודה, לא שלכם. מי שמחליף מעסיק, עובר לפרילנס או לוקח שלושה חודשים לנשום בין תפקידים — נמצא בפער. והחוק גם מבהיר מה קורה אם מגיעים למיון בלי כיסוי: המעסיק או המאשרר נושא בעלות הטיפול בחירום של מי שאינו מבוטח, ומי שמסר מידע לא נכון כדי לקבל שירות רפואי נדרש לשלם את מלוא העלות לפי התעריפים שהרשות מאשרת. זה לא קנס תיאורטי, זה חשבון.

אז מה מכסה מה, ומתי

זה מתחלק לשני דברים שלא מתחלפים זה בזה. לתקופת החיים באמירויות הכיסוי בא מהמעסיק, והשאלה שלכם היא לא אם יש לכם ביטוח אלא מה בדיוק יש בו: באיזו אמירות הוא עובד, מה הוא מחריג, ואם ההרחבות שחשובות לכם נכנסות. את זה בודקים בפוליסה שהמעסיק שולח, לפני שמחתימים.

לפער שבין הנחיתה לכיסוי המקומי, ולנסיעות הלוך וחזור לארץ — צריך משהו אחר. למי שעובר לשנה או שנתיים ומגיע לארץ לעיתים, פוליסת נסיעות מכסה את הנסיעות עצמן, בתוך מגבלת הימים שלה: בפספורטכארד, עד 180 יום לנסיעה בגילאי 19–60, ופחות מזה בגילאים אחרים. למי שעובר לשם לתקופה ארוכה עם משפחה, ורוצה רפואה שוטפת שלא תלויה במעסיק אחד ולא נעצרת בגבול של אמירות — המסלול הוא ביטוח בריאות בינלאומי, שאפשר לקרוא עליו בנפרד.

ולפני שעוזבים יש גם צד ישראלי לסדר, והוא לא נסגר מעצמו: מה שצריך להודיע לביטוח לאומי לפני היציאה כתבנו בכתבה משלו. מי שבינתיים רק טס לבדוק את המקום, לראיונות או לכמה ימים של חיפוש דירה, נמצא בסטטוס של מבקר — ושם התמונה אחרת לגמרי, ופירקנו אותה בביטוח נסיעות לדובאי.

בעמוד הרילוקיישן יש את המדינות האחרות שעברנו עליהן, ומי שכבר יודע מתי הוא טס יכול לסגור כיסוי לנסיעה עצמה בלי לחכות למעסיק.

ודבר אחרון, מתוך ניסיון: את הפוליסה שהמעסיק מציע עדיף לקרוא לפני שחותמים על החוזה. שלחו לנו אותה, ונגיד לכם מה היא עושה, איפה היא נעצרת, ומה שווה לבקש בזמן שעוד יש על מה לדבר.